דלאשה נ' גוליבר תיירות בע"מ ואח'

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני בקשה להורות על העברת התובענה לבית משפט השלום בתל אביב.

עסקינן בתביעה על סך 71,216 ₪. במסגרת כתב התביעה טוען המשיב, כי הזמין אצל המבקשת, אשר הינה חברה העוסקת באספקת שירותי תיירות, טיול מאורגן בחו"ל עבורו ועבור אשתו. המשיב טוען, כי המבקשת הפרה את ההסכם אשר כרתה עמו ולא ביצעה את התחייבויותיה. עוד טוען, כי הפנה מכתב תלונה למבקשת וכי לתגובתה צורפה התייחסות הנתבע מס' 2- המדריך בטיול (להלן:"הנתבע"). לטענתו, האמור בתגובת הנתבע מהווה הוצאת דיבה בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965.

במסגרת הבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי בהתאם להוראות תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 על התובע לפרט בכתב התביעה את העובדות המקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בתביעתו. לטענתה, טענת המשיב, לפיה לבית משפט זה הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה, הינה טענה כללית וסתומה אשר אין בה בכדי להקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בתובענה.

עוד טוענת, כי ההזמנה נקלטה במשרדיה השוכנים באור יהודה ומשכך הרי שהסמכות מסורה לבית המשפט במחוז תל אביב. כן טוענת, כי הנתבע מס' 2 מתגורר בגדרה השוכנת במחוז המרכז.

לטענתה, לבית המשפט בנצרת אין כל זיקה לדון בתביעה ובחירת התובע להגיש תביעה בבית משפט אשר מרוחק מאוד ממקום מושבם של הנתבעים וסמוך למקום עסקו נעשתה מתוך שיקולי נוחות שלו כאשר על בית המשפט להעדיף את האינטרס של הנתבע.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי דינה להידחות. לטענתו, די שאחת מהחלופות המפורטות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 תתקיים בכדי שלבית המשפט תהיה סמכות מקומית לדון בתובענה.

עוד טוען המשיב, כי שטח בפני בית המשפט את כל העובדות שיש בהן בכדי להקנות לבית המשפט את הסמכות המקומית לדון בתובענה. הוא טוען, כי בכתב התביעה ציין, כי הזמין טיול לפאריס וכי צירף את פרטי ההזמנה במסמך אשר הורד מהאתר של המבקשת. לטענת המשיב, עסק כגון עסקה של המבקשת, אשר מתנהל באמצעים אלקטרוניים, מביע את הסכמתו להתקשר עם לקוחותיו כשהם בביתם ומשכך הרי שעליו להביא בחשבון שתביעות נגדו תוכלנה להתנהל במקום מושבם של לקוחותיו, בכל רחבי המדינה. כן טען, כי בפסיקה נקבע, כי הסמכות לדון תביעות הנוגעות להתקשרות באמצעות האינטרנט מוקנית לכל בית משפט בישראל. שכן, האינטרנט הינו חסר מקום פיזי ספציפי.

דיון ומסקנות

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם לבית משפט זה מסורה הסמכות לדון בתובענה נשוא הבקשה אם לאו.

בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט.

תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 מונה חמש חלופות באשר לקביעת סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה. בהתאם לתקנה, התובע רשאי לבחור בכל אחת מהחלופות לשם הכרעה באיזה אזור שיפוט יגיש את תביעתו. התקנה קובעת כי: "תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1)   מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)   מקום יצירת ההתחייבות;

(3)   המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)   מקום המסירה של הנכס;

(5)   מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים".

המבקשת טוענת, כי לאור המקום בו מצויים משרדיה שם התקבלה הזמנת המשיב ולאור מקום מגורי הנתבע מס' 2 הרי שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית משפט השלום במחוז תל אביב. מאידך, המשיב טוען, כי עסקינן בעסקה שהתבצעה באינטרנט ומשכך הרי שהסמכות מוקנית לכל בית משפט בארץ בשל העובדה שהאינטרנט חסר מקום פיזי ספציפי.

המבקשת מפעילה אתר אינטרנט וההתקשרות בינה לבין המשיב הייתה דרך האתר האמור. בפסיקה נקבע זה מכבר, כי האינטרנט הינו חסר מקום. עוד נקבע, כי במרבית המקרים סמכות השיפוט בתביעות אינטרנט היא כלל מדינתית ונתונה לכל בית משפט במדינה (בש"א (מחוזי י-ם) 2841/03 רעות אלקטרוניקה ורכיבים בע"מ נ' מראות אימאג' בע"מ). עסק אשר מתנהל באמצעים אלקטרוניים ומגיע לקהל לקוחותיו באמצעות האינטרנט נהנה מיכולתו להגיע לכל אדם במדינה. הצד השני של המטבע הינו חשיפתו של העסק האמור לתביעות ברחבי המדינה. אין לקבל טענה של חברה אשר מספקת שירותיה בכל מקום בארץ, באמצעות האינטרנט, כי במקרה של סכסוך משפטי הסמכות לדון בתובענה נקבעת לפי מקום מושבה וכי במקרה כאמור אין בידה להתדיין בבתי המשפט השונים בארץ.